אני מלמד ועוסק בחקר הגוף והתודעה בערך מגיל 24, מכשיר והכשרתי מורים רבים ליוגה בארץ. מלמד בדרך הקושרת את מארג הגוף הפיזי והאנרגטי.

בעברי למדתי סגנונות יוגה רבים, כגון אשטאנגה ויניאסה, איינגר יוגה, ויני יוגה, ויניאסה ושאדו יוגה, שיטות אלו עוברות בהוראתי בשזירה מעניינת מעמיקה וייחודית.

בנוסף להוראת היוגה למדתי טיפל דרך תקשור ומגע, וזאת בנוסף להיותי אומן, ומוזיקאי.
אני חי בצפון נשוי ואב לארבע ילדים חמודים.

סיפור חיי, בערך…

נולדתי בעין כרם, לאז לא יחסתי חשיבות רבה למקום ואם השנים ותגובות אנשים למקום הבנתי את הבחירה להיוולד שם, להורים הללו ובזמן הזה.

להכל יש חשיבות בחיים, אם בוחרים לשים לדברים חשיבות.

…וכך המשיכו חיי.
ועברתי הרבה בתחילת חיי.
אבי התאבד בצעירותי, וחוויתי עד גיל 20 הרבה מוות בסביבתי, דבר שגרם לי להסתכל על החיים בצורה אחרת, אין חיים בלי מוות, ומוות הוא חלק מהחיים.
חוויתי טירוף בסביבה שלי, חבר יקר, אבא של חבר, חברה של אמא, ואבא שלי לקצת שכן הכרתי אותו.
גם הטרוף היא חלק מהחיים, למרות הניסיון הממסדי של לדחוק אותו לצד ועדיף רחוק מהעין (בתי משוגעים), אבל החיים הם טירוף ויש טירוף בחיים.

שירתתי בצבא, רק שנתיים, כי המדינה/הצבא הגדירו אותי כשונה, בגלל חיי, למרות שאלו היו חיי ולא ראיתי בהם משהוא שונה, מבחינת המוסדות אני חריג, וזה לימד אותי שכנראה נולדתי שונה, ולא מיהירות, מהבנה שכך הדברים.

גם לפני הצבא גם במהלכו וגם אחריו ניגנתי, תמיד אהבתי מוזיקה ומגיל צעיר התחלתי לנגן תופים ומשם לגיטרה בס.
ניגנתי בלהקות הקלטתי תקליטים ודיסקים והופעתי הרבה, וכשאני מסתכל אחורה על חיי, נתתי ליוגה לדחוק את המוזיקה החוצה, הסיבות היו רבות וחלקן צודקות, אחת מהן היא זה שאני חושף תהליכים פנימיים שאני עובד עליהם ובמקום להשאיר אותם ביפנים אני משטף אותם החוצה…אבל בראייה לאחור אני מבין שאין הבדל בין אומנות לאומנות, יוגה למוזיקה.

חייתי בניו יורק סביבות 7 ויותר שנים, קצת אחרי הצבא ב92' ועד שאימי חלתה וחזרתי לארץ 98'.

שם באמת התחלתי את היוגה למרות שנכספתי ליוגה בגיל צעיר, עברתי שם דרך כמה מורים שהשפיעו על הוראתי עד היום, כמו ההיכרות עם מורי* מארק וויטויל (Mark Whitwell), (*ההגדרה מורי היא בעייתית כי אין לי מורה יש לי מורים, מרק, שאנדור, ורבים אחרים שהשפיעו עלי לאורח שנות חקירתי את מסורת היוגה.)

בניו יורק השתתפתי בקורס המורים הראשון שלקחתי.
קורס שהלכתי עליו כי מאוד אהבתי את הוראתו של צ'ארלס מאטקין (Charles and Lisa Matkin),
מורה שהכרתי ב Jivamukti Yoga אצל David Life ו Sharon Gannon, ויחד איתו עברתי לסטודיו אחר ששם התקיים קורס המורים.
תחת הכנפיים של yoga zone הסטודיו של אלן פינגר (Alan Finger) הנפלה.

בזמן קורס המורים למדתי שיאצו יחד עם שני הברי שלאורח השנים משתפים פעולה בשלל דברים.

אימי הגיע לניו יורק כי בארץ בשרו לי שאין ביכולת הרפואה הקונבנציונאלית לעזור לה, היא הגיע לשם לאיבחון ובדיקות, לבערך חודש וחצי, בחלק מהזמן הגעתה השתתפתי בסדנה של שבוע עם מארק ויטוויל, שבוע שלם של יוגה, שהשפיע על הראיה שלי לנשימה, לנקודת המבד על החיים, ולהכיר את האיש המופלא הזה, מארק ויטוויל.

מפה לשם חזרתי לארץ ב 98 בכדי לטפל ולהיות עם אימי חולת הסרטן, והתמסרתי לזמן עם אימי עד שנפטרה, שבזמן פטירתה אני ואחותי מחזיקה את הידיים שלה, מאחלים לה מסע נעים אלהה, והיא נושפת את נשיפתה האחרונה, רגע מכונן בחיים/מוות.

בזמן השהיה עם אימי התחלתי ללמד יוגה, בעיקר לחברים, הלכתי לסדנאות של מורים שהגיעו לארץ ללמד, אחד מהם שהיה לי הכבוד גם לפגוש וגם להגיע לסדנה שלו ברכב איתו לשם ובחזרה (אוטו ממלא, לא רק אני והוא) הוא שאנדור ראמאטה, אבי שיטת שאדו יוגה, הוא הפחיד אותי, פחדתי לשאול אותו שאלות, אבל מהרגע הראשון הוא שינה לי את הגוף, את התפיסה של מה זה יוגה, איך לעבוד אנרגטית, איך לתרגל, ממה לתרגל, ממאיפה ולאן לנוע, חיזוק רגלים, מיקוד בכלל, בניגוד למארק וויטויל הלבבי, שאנדור מגיע מהכוון של אני המורה ו..אתם תלמידים, אז תסתמו את הפה כשאני מדבר מדגים וכו.
צד אחד למדתי ממנו רגישות, איך לשחרר, איך לעבוד עדין, אבל הוא הפחיד אותי ולא יכולתי לראות את עצמי מתמסר אליו, פחדתי ממני.

ואחרי פטירת אימי עברתי עם בת זוגתי וחבר יקר (סנופי דניאל ברוך) לאמירים לשנה, שנה שבא להקת שבע היתה אחרי ההצלחה שלה ושוטי הנבואה לפני ההצלחה, לשמחתי סנופי שגרנו יחד באותו הבית היה מיודד ועבד מוזיקלית עם "החברה" ויצא לי לבלות זמן של ארוחות ערב וכו יחד עם כולם, בזמנו האהבה המוזיקלית שלי הייתה heavy metal ודברים אלטרנטיביים ואוונגרדיים, די שונה מהסיגנון המוזיקלי שחיתי בסביבתה, שבע, שוטי הנבועה, והשפעות הודיות למניהם, שנטיפי ובראשית…אהי התמסרתי יותר להופעות של בארבארה (הרכב של 2 אנשים, אני ודודיק אופנהים),
וסאונד קלאש, ערב שהיה לי במועדון דינמו דבש בפלורנטין, שוב דבים שונים ממה שהיו בסביבת מגורי באמירים.ה"ניגוד" כביכול בין המוזיקה שאהבתי, לבין היוגה, לי היווה השלמה, אבל הסביבה לא הבינה איך זה יכול להתקיים, מוזיקה קיצונית ויוגה רגועה…למזלי השוני בין היוגה ובכלל של שנת 2000 להיום הוא שונה מאוד.

נסעתי להודו!!!
יומים לפני יום הולדתי ה31 הגעתי לדלהי, הודו בפעם הראשונה, לבד, אין כרטיס חזרה, יש 5.5 חודשים בהודו, ואני בדרך לסדנת יוגה של 3 שבועות בדראדון ליד רישיקש אצל סוואטהי וראדג'יב צ'ינצ'אני, זוג מורי איינגר…הוא מקסים, היא…היא!
הודו המופלאה למדה אותי הרבה, ובעיקר איך לשבת בחדר שלי, לתרגל כמה שעות בבוקר, לאכול מעט, לקרוא הרבה, לכתוב, לתרגל, לתרגל…בלי ישראלים בסביבה, ומעט אנשים בכלל.
אהבתי את הזמן של חקירה עצמית, אני ואני.
וגם תקופות של להסתובב עם אנשים, שיחות על החיים, פילוסופיה, טקסטים, חברים למזרן התרגול.

הודו 2000- דראדון, רישיקש, הרידואר, דאראמסאלה, דלהי…

מאנגליה לגרמניה, לנורווגיה, גרמניה, אנגליה…
ושוב חזרה להודו 2001- אופנוע, אני, הודו, אנשים, יוגה, הוראה, מוזיקה, פונה- אושו, וביקור בראמאנני אינסטטיות, המקום של בי.ק.אס.איינגר!
לא תרגלתי אצלו, השתתפתי בסיור במקום, התאכזבתי ממה שראיתי, ולשמחתי כשיצאתי מי עומד לו נשען על הגדר…האחד והיחיד, גורוג'י איינגר, ניגשתי הודתי לו, לחצתי את ידו…צילמתי אותו כיאה לתייר יוגה.
הודו…גואה…ומשם מזרח הודו, מדרס, קרישנאמאצ'אריה מאנדירם, המרכז של דסיקצ'ר, הבן של המורה של המורים ושל רוב היוגה המוכרת היום, קרישנאמאצ'אריה.
נשארתי חודש במדרס, לא אהבתי את מזללת הכסף של תעשיית הויני יוגה/ קרישנאמאצ'אריה מאנדירם, לתייר דלפון 25$ עד 75$ לשיעור אבחון או פגש פרטי היה הרבה מדאי.
אבל כן קראו לי 2 דברים נפלאים שם, במדרס, היה לי חדר מדהים במלון ליד מסגד, ותרגלתי את התרגול שמוצע ביוגה יוג'נאואלקיה סמהיטה, ופגשתי לשיחה מדהיה של שעה אחד על אחד את המורה מוהן, הצלע השלישית שהיתה בתחילת הקרישנאמאצ'אריה מנדירם.

ממשיך…צפונה לואראנסי, פוגש את סקי וראנדל שהקרתי בדאראמסאלה, בתחילת התיולים שלי, שם חלקנו חדר שלימדנו בו יוגה ותרגלנו יחד להשראה.
…נפאל, טרק, מהפכה, תאילנד, קמבודיה לאוס…ולקופאנגן, התייאן, סקי וראנדל שם, ועוד חבורה מדהינה של יוגים…
כמעת חצי שנה שאני נשאר שם, 3 חודשים לפחות אני וחבורת היוגים נפגשים בזריחה, ממנטרות, שחיה על אדווייטה ואדאנטה עם סוואי פיטר, לשיעור יוגה, לארוחת בוקר, מנוחה, בערב המוקדם שוב תרגול, מדיטציה, יום אחרי יום אחרי יום…לאט לאט כל אחד בזנו ממשיך אלה, אני עדיין שם מלמד, מעביר שיעורים כל יום, מלמד סדנאות סופש…

אבל מבין שהזמן לחזור לארץ הגיע, מסר שמשהוא קורה לי.

ישראל, 2002, שום דבר לא קורה למשך שנה, ואז מתחילים להפתח השכרים, מלמד יותר, הולמס פלייס רעננה, שיעורים פרטיים, קבוצות גדלות, פוגש את אישתי לעתיד בשיעור (לא שלי!)
פוגש את איל צ'חנובסקי, שהכרתי בזמנו בניו יורק, חושבים על לפתוח סטודיו, דבר שפיטזנו עליו בימי ניו יורק….

פראנה יוגה בן גוריון – תחנה חשובה…אבל אין לי הרבה מה להגיד, זמן מדהים, עסק גדל בטרוף, אחרי שנה איל עוזב, ממשיך לבד, פותח עם נדב סטודיו נוסף בגבעתיים, הוא פותח לנו סניף נוסף בהדר יוסף.
בזמן הזה אני אישתי האהובתי + ילדה אחד ובטן גדלה, עוזבים את תל אביב, חוברים לקהילה, שינוי ענק בחיים, מליון סיבות למעבר ואחרי כמה שנים של נסיונות מעבר גישושים וחיפוסים, עוברים צפונה לקיבוץ חוקוק.
אחרי המעבר פרידה מנדב, סגירה של הדר יוסף וכמה שנים של ניהול עסק והוראה בתל אביב עם צימר ומשפחה בצפון, נמאס לי מהממרכז, מכל החבילה הזו של יוגה תל אביבי, רעש, עשן, שלטי חוצות, 8 שעות שבועיות על ההגה בין צפון למרכז…די!!!

משנת 2008 אנחנו בחוקוק.
2013 מכרתי סופית את פראנה יוגה.
עוד 3 ילדים נלדו לנו בחוקוק, סהכ 4 ילדים.
יש את ליבה, מרכז ליוגה פעיל ומהמם בחוקוק, שיעורים סדנאות מוזיקה, דיסק אישי, קהילה…
ההחיים לעד היום…

Designed by Maria Borenstein

Copyright © 2018 Ram Aruveni

×

עגלת קניות